הגזירה
בימי השלטון הרומי, אחרי חורבן הבית, גזרו הרומאים גזירה קשה: אסור לעסוק בתורה. הגמרא במסכת ברכות (סא:) מספרת שרבי עקיבא לא נכנע. הוא המשיך להקהיל קהילות ברבים ולעסוק בתורה.
פגש אותו פפוס בן יהודה ושאל: עקיבא, אי אתה מתיירא מפני המלכות? ענה לו רבי עקיבא במשל המפורסם על השועל והדגים.
משל השועל והדגים
השועל הלך על שפת הנהר וראה דגים שמתקבצים ממקום למקום. שאל אותם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני הרשתות שבני אדם מביאים עלינו. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם יחד? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות? לא פיקח אתה אלא טיפש. ומה במקום חיותנו אנו מתיראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה.
אמר רבי עקיבא: כך אנחנו. עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך", כך מתיראים. אם נלך ונתבטל ממנה, על אחת כמה וכמה. התורה היא המים של היהודי. בלעדיה אין חיים.
הרגע הגדול
לא עברו ימים מועטים ותפסו את רבי עקיבא. הגמרא מתארת שבשעה שהוציאו אותו להריגה, זמן קריאת שמע היה. היו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים.
שאלו אותו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על הפסוק "בכל נפשך", אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו? היה מאריך ב"אחד" עד שיצאה נשמתו ב"אחד". יצאה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך ב"אחד".
כל החיים היו הכנה
הדבר המדהים בסיפור הוא לא רק הגבורה ברגע האחרון. הוא המשפט "כל ימי הייתי מצטער". רבי עקיבא חי כל חייו עם השאיפה הזו. הוא לא הגיע לרגע הקשה הזה במקרה. כל קריאת שמע שקרא בבוקר ובערב, במשך עשרות שנים, הייתה הכנה לרגע הזה.
זה מלמד אותנו שמסירות נפש איננה מתחילה ברגע הדרמטי. היא נבנית יום אחרי יום, בקבלת עול מלכות שמים פעמיים ביום, בכוונה, ברצינות. מי שאומר "שמע ישראל" כל יום בלב שלם, בונה בתוכו כוח פנימי שאיש לא יכול לקחת ממנו.
מה זה אומר לנו היום?
רובנו לא נידרש למסור את חיינו על קידוש השם, ובעזרת ה' לא נידרש. אבל כל אחד מאיתנו נדרש למסירות נפש קטנה בכל יום: להתגבר, לוותר, לבחור בטוב כשקשה. כשאנחנו אומרים "בכל נפשך" בקריאת שמע, אנחנו יכולים לחשוב: במה היום אני יכול לתת קצת יותר מעצמי לה'?
וגם המנהג להאריך במילה "אחד" מקבל משמעות חדשה. כשאנחנו מאריכים ב"אחד", אנחנו מתחברים לרבי עקיבא, שנשמתו יצאה במילה הזו. רגע קטן של שקט, שבו כל העולם מצטמצם למילה אחת: אחד.
המשל שמתאים גם לנו
משל השועל והדגים איננו רק סיפור על תקופה רחוקה. גם היום יש קולות שאומרים ליהודי: צא מהמים. תוותר קצת על הלימוד, על התפילה, על המצוות, והחיים יהיו נוחים יותר. הם נשמעים חכמים ומשכנעים, כמו השועל.
אבל התשובה של רבי עקיבא נשארת נכונה. התורה היא המים שלנו. בלעדיה אולי נרגיש לרגע חופשיים, אבל בעצם נאבד את החיים עצמם. מי שזוכר את המשל הזה יודע לזהות את השועל כשהוא מופיע.
איך מתאמנים על "בכל נפשך"?
רבי עקיבא לימד שכל חייו היו הכנה. גם אנחנו יכולים להתאמן, בדרכים קטנות:
- לקום לתפילה גם בימים שבהם קשה.
- לשמור על הדיבור כשרוצים לומר מילה פוגעת.
- לוותר על משהו שהלב רוצה כשההלכה אוסרת אותו.
- לכוון בפסוק הראשון שאנחנו מוכנים לתת הכל לה'.
כל אחד מהצעדים האלה הוא קיום קטן של "בכל נפשך", ומצטבר לכוח פנימי גדול.
לקחת הביתה
סיפורו של רבי עקיבא מלמד שהרגע הגדול נבנה מאלפי רגעים קטנים. כל קריאת שמע שאנחנו אומרים היום היא לבנה נוספת בבניין הזה. ובכל פעם שאנחנו מאריכים ב"אחד", אנחנו נזכרים בו ומתחזקים.
למה דווקא "אחד"?
ראוי לשים לב שרבי עקיבא לא בחר לסיים את חייו במילה "ואהבת" או במילה "נפשך", אף שעליהן חיכה כל ימיו. הוא האריך דווקא ב"אחד". יש בזה לימוד: בסוף, כשהכל מתקלף, נשאר רק היסוד. ה' אחד, ואין עוד מלבדו. כל הקושי, כל הכאב, כל הגזירות, אינם יכולים לשנות את האמת הזו.
וזו גם תשובה לכל אחד מאיתנו בימים קשים. כשנדמה שהכל מתפרק, אפשר לחזור למילה אחת. לא להסביר, לא להבין, רק לומר: אחד. ובמילה הזו יש כוח לשאת הכל.
שרשרת שלא נקטעה
מימי רבי עקיבא ועד היום, יהודים רבים אמרו "שמע ישראל" ברגעים הקשים ביותר. זו שרשרת של אמונה שלא נקטעה. וכל פעם שאנחנו אומרים את הפסוק, אנחנו מוסיפים חוליה לשרשרת הזו.
אשריך רבי עקיבא. ואשרינו, שזכינו להיות תלמידיך.
