"והיה אם שמוע": הפרשה השנייה ועול המצוות

מה שבא אחרי ההכרזה

הפרשה השנייה בקריאת שמע מתחילה במילים "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם היום" (דברים יא, יג). כפי שראינו, המשנה (ברכות ב, ב) מסבירה שאחרי שאדם קיבל עליו עול מלכות שמים בפרשה הראשונה, הוא מקבל עליו עול מצוות בפרשה השנייה.

ההכרזה "ה' אחד" לא נשארת באוויר. היא מתורגמת למעשים: לקיים את מה שהמלך ציווה.

לשון רבים

ההבדל הבולט בין שתי הפרשות הוא הלשון. הפרשה הראשונה נאמרת בלשון יחיד: "ואהבת", "לבבך", "נפשך". הפרשה השנייה נאמרת ברובה בלשון רבים: "תשמעו", "לבבכם", "נפשכם".

יש שהסבירו שהפרשה הראשונה פונה לכל אדם באופן אישי, ואילו השנייה פונה לעם כולו. אהבת ה' היא דבר אישי ופנימי. אבל קיום המצוות יוצר מציאות משותפת. אנחנו לא רק יחידים שמאמינים, אנחנו עם שחי לפי התורה.

העולם מגיב למעשים

הפרשה מתארת את הקשר בין קיום המצוות לבין מה שקורה בעולם: "ונתתי מטר ארצכם בעתו", ומנגד מזהירה מה יקרה אם חלילה יסורו מן הדרך. יש כאן מסר עמוק: מעשי האדם אינם מתרחשים בחלל ריק. הם משפיעים.

זה לא אומר שאנחנו יכולים תמיד להבין למה דבר מסוים קרה. דרכי ה' נסתרות. אבל הפרשה מלמדת שיש קשר, שהעולם איננו אקראי, ושלמעשים שלנו יש משקל.

שוב תפילין ומזוזה

גם בפרשה השנייה חוזרות המצוות של תפילין, מזוזה ותלמוד תורה לבנים: "וקשרתם אותם לאות על ידכם", "ולמדתם אותם את בניכם", "וכתבתם על מזוזות ביתך". החזרה מלמדת על חשיבותן. אלה לא מצוות צדדיות, אלא סימנים מוחשיים של הקשר עם ה'.

תפילין על הגוף, מזוזה על הבית, ותורה בפי הילדים. שלושה מעגלים: האדם, המשפחה, והדור הבא.

"בכל לבבכם" שוב

גם כאן מופיע הביטוי "ולעבדו בכל לבבכם". חז"ל שאלו: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה (תענית ב.). כלומר, הפרשה השנייה רומזת גם למצוות התפילה. אחרי קבלת המלכות וקבלת המצוות, האדם פונה אל ה' בבקשה ובהודאה.

כך קריאת שמע היא כמו מדרגות: הכרה, אהבה, מחויבות, תפילה. כל מדרגה מובילה לבאה אחריה.

משל: הגינה המשותפת

משל לבני כפר שהייתה להם באר אחת משותפת. כל אחד היה אחראי לשמור על חלק מהשטח סביבה נקי. כשכולם שמרו, המים היו צלולים לכולם. אבל כשאחד הזניח את חלקו, הלכלוך זלג לבאר, וכולם סבלו.

זו המשמעות של לשון הרבים בפרשה השנייה. קיום המצוות איננו רק עניין פרטי. כל יהודי אחראי לחלק שלו, ומעשיו משפיעים על הכלל. וכשכולם מקיימים, הברכה יורדת לכולם.

עול מצוות בחיי היום יום

איך מקבלים עול מצוות בפועל? אפשר לחשוב על כך בכל בוקר, אחרי קריאת שמע: אילו מצוות מחכות לי היום? אולי ברכה על האוכל, אולי ביקור חולים, אולי שמירת הלשון בשיחה קשה, אולי כמה דקות של לימוד. כשאדם חושב מראש על המצוות של היום, הוא מקיים אותן ביתר כוונה.

וכשנכשלים, לא מתייאשים. מחר בבוקר שוב קוראים "והיה אם שמוע", ושוב מקבלים מחדש. זו מתנה גדולה: הזדמנות להתחיל מחדש פעמיים ביום.

לסיכום

הפרשה השנייה משלימה את הראשונה. אחרי האהבה והאמונה באה המחויבות. אחרי ה"אני" בא ה"אנחנו". ומי שקורא אותה בכוונה, יוצא ליום שלו עם תחושה של אחריות ושל שייכות לעם שלם.

עיון: "היום"

בתחילת הפרשה נאמר "אשר אנכי מצוה אתכם היום". רש"י, בפרשה הראשונה, מסביר על מילה דומה שהדברים צריכים להיות בעיניך כחדשים, ולא כדבר ישן שאדם כבר מאס בו. כלומר, כל יום שבו אנחנו קוראים את הפרשה, אנחנו מקבלים את המצוות כאילו ניתנו לנו עכשיו.

זה שינוי גישה גדול. המצוות אינן מסורת עתיקה שאנחנו ממשיכים מתוך הרגל, אלא ציווי חי שמתחדש בכל בוקר. ומי שמרגיש כך, מקיים אותן בהתלהבות של התחלה.

תרגיל לשבוע הקרוב

אפשר לנסות במשך שבוע:

• אחרי קריאת שמע בבוקר, לבחור מצווה אחת לקיים באותו יום.
• לכתוב אותה על פתק קטן או בטלפון.
• בערב, לפני קריאת שמע, לבדוק אם קיימתם אותה.

זו דרך פשוטה לתרגם את "והיה אם שמוע" למעשים. לאט לאט הבחירה במצווה היומית נעשית טבעית, והקשר בין הקריאה לבין החיים מתחזק.

מה לוקחים מזה ליום יום

הפרשה השנייה מזכירה לנו שהאמונה צריכה ידיים ורגליים. לא מספיק להרגיש, צריך לעשות. כל מצווה קטנה, ברכה, מעשה חסד, שעה של לימוד, היא קיום של "והיה אם שמוע".

וכשאנחנו קוראים אותה בלשון רבים, אנחנו נזכרים שאנחנו חלק מעם שלם, שכל אחד מאיתנו נושא אחריות גם על הכלל.

ובכל פעם שנרגיש שהמצוות כבדות עלינו, נזכור שהן באות מיד אוהבת. המלך שמצווה אותנו הוא גם האב שדואג לנו, ומה שהוא מבקש מאיתנו נועד לטובתנו. כך עול המצוות הופך מנטל לזכות, ומחובה לשמחה.