שאלה שכל אחד שואל
מיד אחרי "שמע ישראל" באה הפרשה הראשונה: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו, ה). זו מצווה, ציווי מפורש. אבל רבים שואלים: איך אפשר לצוות על אהבה? אהבה היא רגש, היא באה מעצמה או שלא באה בכלל. אי אפשר להכריח אדם לאהוב.
השאלה הזו נכונה, והתשובה עליה פותחת לנו צוהר להבנה עמוקה של מה זו אהבה בכלל.
אהבה נולדת מהתבוננות
הרמב"ם, בהלכות יסודי התורה, מתאר את הדרך: כשאדם מתבונן במעשי הבורא ובברואיו הנפלאים, ורואה מהם את חכמתו שאין לה ערך וקץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומתאווה תאווה גדולה לדעת את ה'. כלומר, האהבה איננה פקודה ריקה. היא תוצאה של התבוננות.
זה כמו ילד שגדל ומתחיל להבין כמה הוריו נתנו לו. ככל שהוא מבין יותר, כך הוא אוהב יותר. המצווה "ואהבת" היא בעצם מצווה להתבונן: להסתכל על העולם, על הגוף, על החיים, ולראות את היד שמנהלת את הכל. מי שמתבונן, האהבה מגיעה אליו.
"בכל לבבך": בשני יצריך
חז"ל דייקו (ברכות נד.) שכתוב "לבבך" בשני ביתי"ן ולא "לבך". מכאן למדו: בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע. כלומר, לא רק בצד הטוב שבנו אוהבים את ה', אלא גם בכוחות שנראים לנו פחות קדושים.
יש בזה עידוד גדול. אדם לא צריך להיות מושלם כדי לאהוב את ה'. גם הכעס, גם הרצונות, גם השאיפות יכולים להיות מכוונים לעבודת ה'. מי שמשתמש בכוח ההתלהבות שלו כדי ללמוד תורה, או בעקשנות שלו כדי לעמוד בניסיון, אוהב את ה' בשני יצריו.
"בכל נפשך": גם במסירות נפש
"ובכל נפשך": המשנה בברכות (נד.) מפרשת, אפילו הוא נוטל את נפשך. זו המדרגה הגבוהה ביותר של אהבה, להיות מוכן למסור את החיים על קידוש השם. הגמרא (ברכות סא:) מספרת על רבי עקיבא שכל ימיו הצטער על הפסוק הזה ושאל מתי יבוא לידו ויקיימנו, ובשעה שהוציאוהו להריגה קיימו באהבה.
אבל לרוב האנשים מסירות נפש איננה מוות, אלא חיים. לקום בבוקר לתפילה כשקשה, לוותר על משהו שהלב רוצה בגלל שהתורה אסרה, להקדיש זמן ללימוד בתוך יום עמוס. גם זה "בכל נפשך".
"בכל מאדך": בכל ממונך ובכל מידה
"ובכל מאדך": המשנה שם מביאה שני פירושים. האחד, בכל ממונך, כלומר להיות מוכן להוציא מכספך לעבודת ה'. והשני, בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד.
הפירוש השני מרגש במיוחד. אהבת ה' איננה רק כשהכל טוב. גם כשהחיים מביאים קושי, צער, אכזבה, היהודי אומר תודה. לא כי הוא לא כואב, אלא כי הוא מאמין שהכל בא מאב אוהב שיודע מה טוב לבנו.
משל: מכתבים מאבא
משל לבן שגדל רחוק מאביו ולא הכיר אותו. יום אחד מצא ארגז מלא מכתבים שאביו כתב לו במשך השנים. התחיל לקרוא, וגילה כמה אביו חשב עליו, דאג לו ותכנן בשבילו. ככל שקרא יותר, כך התמלא ליבו באהבה לאב שלא הכיר.
התורה היא ארגז המכתבים הזה, והעולם כולו הוא מכתב נוסף. מי שקורא בהם, לומד ומתבונן, מגלה את אהבת הבורא אליו, ואהבתו שלו לבורא מתעוררת מעצמה. זו אולי הדרך הפשוטה ביותר להבין איך אפשר לצוות על אהבה: מצווים אותנו לפתוח את המכתבים.
אהבה שמתבטאת במעשים
חז"ל בספרי על הפסוק לימדו שהאהבה צריכה להביא לידי מעשה, ולכן מיד אחרי "ואהבת" באים הפסוקים על לימוד התורה, תפילין ומזוזה. אהבה אמיתית איננה רק רגש פנימי. היא מתבטאת ברצון לעשות את מה שהאהוב רוצה.
בחיים זה נראה כך: מי שאוהב את ה' שמח לקיים מצווה, גם כשהיא לא נוחה. הוא לא מחפש היתרים כדי לפטור את עצמו, אלא דרכים לעשות יותר. והוא גם אוהב את הבריות, כי הן בריותיו של ה'.
לקחת הביתה
אהבת ה' איננה מדרגה ששמורה לצדיקים בלבד. היא מצווה שנאמרה לכל אחד מאיתנו, ונאמרת פעמיים ביום בקריאת שמע. אפשר להתחיל בהתבוננות של כמה דקות, בברכה אחת שנאמרת בכוונה, במעשה טוב אחד שנעשה מאהבה. כל אלה הם התחלה של "ואהבת".
איך מתחילים לאהוב?
אפשר להתחיל בדברים פשוטים. להקדיש כמה דקות ביום להתבונן במשהו אחד: בבריאה, בגוף, בחסד שקיבלנו. לומר ברכות בכוונה, כי כל ברכה היא הכרה בטובה. ולומר את הפסוק "ואהבת" בקריאת שמע לאט, ולחשוב רגע: מה אני יכול לעשות היום מתוך אהבה לה'?
המצווה "ואהבת" היא לא דרישה לרגש מושלם. היא הזמנה לדרך. וכל צעד קטן בדרך הזו הוא כבר קיום של המצווה.
