"וקשרתם לאות על ידך": תפילין ומזוזה בתוך קריאת שמע

מצוות שכתובות בתוך המצווה

בפרשה הראשונה של קריאת שמע נאמר: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו, ח-ט). והדברים חוזרים גם בפרשה השנייה. יש כאן משהו מיוחד: הפרשיות של קריאת שמע עצמן כתובות בתוך התפילין ובתוך המזוזה.

כלומר, אותן מילים שאנחנו אומרים בפה פעמיים ביום, נמצאות גם על הזרוע, על הראש ועל משקוף הבית. המילים הופכות לחפצים, והאמונה הופכת למוחשית.

על היד ובין העיניים

תפילין של יד מונחות על הזרוע, מול הלב. תפילין של ראש מונחות על הראש, מקום המחשבה. בספרים מובא שיש בזה רמז לשעבוד הלב והמוח לבורא: שהמחשבות והרצונות יהיו מכוונים לה'.

כשאדם מניח תפילין בבוקר וקורא קריאת שמע, הוא מקיים את הפסוק ממש באותו רגע. הוא אומר "וקשרתם לאות על ידך" כשהתפילין קשורות על ידו. המילים והמעשה נפגשים.

"לאות"

התורה קוראת לתפילין "אות". אות הוא סימן, משהו שמראה על שייכות. כמו שחייל לובש מדים ובהם סמל היחידה, כך יהודי עונד תפילין. זה סימן לקשר בינו לבין ה'.

יש בזה גם כבוד. מי שמניח תפילין מכריז, בלי מילים, שהוא שייך לעם שקיבל את התורה. זה רגע של גאווה שקטה.

המזוזה: קריאת שמע על הבית

המזוזה מביאה את קריאת שמע אל הבית. בכל כניסה ויציאה, היהודי עובר מתחת לפרשיות שמע ישראל. רבים נוהגים לנשק את המזוזה, ובכך מזכירים לעצמם מי שומר על הבית.

הבית הוא המקום שבו אנחנו הכי עצמנו. שם אנחנו כועסים, צוחקים, מחנכים, נחים. והמזוזה מזכירה שגם שם, ואולי בעיקר שם, ה' נמצא. הבית היהודי בנוי על "שמע ישראל".

"ובשעריך"

הפסוק מוסיף "ובשעריך", לא רק בבית הפרטי אלא גם בשערי החצר והעיר. האמונה איננה נשארת בפנים. היא יוצאת החוצה, אל המרחב הציבורי, אל המקומות שבהם אנחנו פוגשים אחרים.

זו תזכורת שהיהדות איננה רק עניין פרטי. היא דרך חיים שמתבטאת בכל מקום, גם בעבודה, ברחוב ובשוק.

משל: החותם על המכתב

משל למלך ששלח מכתבים לכל בני ממלכתו, וכל מכתב היה חתום בחותם המלך. מי שקיבל מכתב כזה ידע שזה אמיתי, ושמר עליו בכבוד. גם השליחים שהובילו את המכתבים זכו לכבוד, כי נשאו את חותם המלך.

התפילין והמזוזה הם החותם של המלך על היהודי ועל ביתו. מי שעונד תפילין ומי שקובע מזוזה נושא את החותם הזה, ומכריז שהוא שייך לממלכה של מלך מלכי המלכים.

הדרכה מעשית

כמה דברים שכל בית יהודי יכול לבדוק:

• שיש מזוזה כשרה בכל פתח שחייב במזוזה, וכדאי להתייעץ עם רב אילו פתחים חייבים.
• שהמזוזות והתפילין נבדקות מעת לעת אצל סופר מוסמך.
• שהמזוזה קבועה במקום הנכון ובאופן הנכון.
• שמי שמניח תפילין מכוון בשעת ההנחה שהוא מקיים את מצוות הבורא.

אלה פרטים קטנים, אבל הם עושים את ההבדל בין מצווה שנעשית כהלכתה לבין מצווה שחסר בה.

לסיכום

קריאת שמע איננה רק מילים. היא כתובה על הגוף ועל הבית. בכל פעם שאנחנו מניחים תפילין או עוברים ליד המזוזה, אנחנו פוגשים את אותן מילים שאמרנו בבוקר, ונזכרים שהן מלוות אותנו בכל מקום.

עיון: "בין עיניך"

התורה אומרת על התפילין "והיו לטוטפות בין עיניך", וחז"ל קיבלו שמקומן איננו ממש בין העיניים אלא על הראש, במקום שבו מוחו של תינוק רופס. מכאן אנחנו לומדים שהתורה שבכתב לבדה איננה מספיקה כדי לקיים את המצוות. צריך את התורה שבעל פה, את המסורת שעברה ממשה רבינו ועד ימינו.

זו נקודה חשובה גם לקריאת שמע כולה. המילים שאנחנו אומרים נשענות על שרשרת של מסורת. ומי שמניח תפילין, מקיים לא רק את הפסוק אלא גם את מסורת חכמים שמבארת אותו.

תרגיל לשבוע הקרוב

אפשר לנסות במשך שבוע:

• לנשק את המזוזה בכל יציאה מהבית ולחשוב לרגע על הפסוק שכתוב בה.
• בשעת הנחת התפילין, לכוון לשעבד את הלב והמחשבה לה'.
• לבדוק מתי נבדקו המזוזות בבית לאחרונה.

כך המצוות המוכרות מקבלות חיים חדשים, והבית והגוף הופכים למקומות שבהם "שמע ישראל" נוכח בכל רגע.

להחזיר את המילים לחיים

אפשר לנצל את הקשר הזה כדי להעמיק בקריאת שמע. בפעם הבאה שאתם מניחים תפילין, שימו לב לרגע שבו אתם אומרים "וקשרתם לאות על ידך". ובפעם הבאה שאתם עוברים ליד המזוזה, זכרו שבתוכה כתוב "שמע ישראל".

ומי שעדיין לא מקפיד על מזוזות כשרות או על הנחת תפילין, זו הזדמנות להתחיל. כדאי לבדוק את המזוזות אצל סופר מוסמך, ולהתייעץ עם רב על הנחת תפילין. כל צעד כזה מחבר עוד יותר את המילים לחיים.